דמינו לעצמכם. אני יושב בסלון רואה טלביזיה בשקט ופתאום נתקף בצורך עז לגרבץ. ללא שום מחשבה שניה אני שולח את יד ימין ועושה את מה שהגוף מצווה עלי. שתי דקות לאחר מכן עומד פקח בדלת בנימה מאוד מנומסת מזכיר לי שעדיין לא רשמתי את עצמי במרשם המגרבצים עם יד ימין ועד שלא אסדיר את זה אני צריך להמנע מכך.
האם זה הגיוני במאה ה21 שמישהו יגיד לי איך להתנהג בבית שלי? אפילו החוקים נגד משכב זכר בוטלו כבר לפני שנים אז מה פתאום שתבוא המדינה ותגיד לי מה לראות ומה לקרוא בתוך הבית שלי, שאני נמצא בו לבדי ללא שום אינטרקציה עם אדם אחר, וכאשר כל החלונות סגורים?
חוק 892 אינו חוק צנזורה במובן הרגיל. חוקי הצנזורה הרגילים מגבילים את זכות הביטוי – חוק 892 מגביל את זכות הקריאה. תכנים שהם חוקיים לחלוטין לפרסום, שאיש לא נזקק לאישור ממלכתי לצרוך אותם בספריה, בחנות הספרים בספרית הוידאו או בטלביזיה הרב ערוצית, יהפכו להיות לתכנים אסורים לצריכה רק ברשת.
הייתי יכול להבין אם כמו במדינות אחרות בעולם, המחוקק רוצה להרחיב תחולת חוקים דומים לרשת. צעד כזה היה הגיוני מאחר שהיה מרחיב הסדרים קיימים בין בני אדם (שזו המשמעות הבסיסית של חוק) לרשת, אבל לחוקק חוק שתופס רק ברשת בלי להרחיב אותו לחנויות ספרים, ספריות וידאו וכן הלאה, הוא צעד מוזר מאוד.
בשבילי ההתנגדות לחוק כל כך ברורה שלקח לי חודשים לנסח את שלושת הפסקאות האלו לעצמי. לא מענין אותי האם יש מתקני גירבוץ נוחים שבעזרתם לא אצטרך להשתמש ביד, או אם לצורך ההרשמה הרשם יבוא במיוחד לביתי והנתונים ישמרו בכספת בלתי חדירה, זה פשוט לא ענינה של המדינה.
הרי לא מתבצעת פה אפילו העמדת פנים מינימלית כאילו המדובר בסוג של הגנת הצרכן. אם המדינה חושבת שכל ISP צריך להיות מחויב לספק שירותי סינון היא יכולה לשנות את חוק התקשורת, ולתת לISP להחליט האם בברירת המחדל הוא מסנן או לא, אין שום הגיון שהיא קובעת לISP איזה שירות להציע, כאשר השירות לא עובר בכלל דרך תווך ציבורי.
הפסקה הקודמת מדגימה כמה קל לצלול לתוך הטיעונים והטיעונים שכנגד, כאשר הסכנה היא שמרוב תשישות או בשביל להצדיק את המאמץ תקבל חלק מהטענות של הצד שכנגד. לכן זה כלל לא נכון להכנס לדיון על התכנויות טכניות, הפרעות אפשריות לשירות, סעיפי חוקים למיניהם או חלוקה לרשויות ביצוע. מי שנכנס בכלל לדיון הזה כאילו הודה שיש זכות למדינה לקבוע מה אני עושה בצנעת ביתי, ובדומה לבדיחה המפורסמת על שאו1 הוא מתמקח על התנוחה.
כל זה בתגובה לכך שחוק 892 עבר אישור בועדת הכלכלה.
הערת אגב לקוראים סרוגי הכיפות. ממתי סרוגי הכיפות (דרך הנציגים שלהם בכנסת) מסכימים לתת לרבי שימונה על ידי המדינה לקבוע להם עם איזה תוכן הם מסוגלים להתמודד?
1 בדיחה ידועה מספרת על ג'ורג' ברנרד שאו שבאירוע חברתי הציע לנערת זוהר לבלות עמו את הלילה תמורת מיליון דולר. לאחר היסוס הסכימה. המשיך שאו: "אז בואי ואשלם לך מאה דולר". "מה אתה חושב שאני", כעסה נערת הזוהר. "מה את כבר הסכמנו", השיב שאו, "עכשיו רק מתווכחים על המחיר".