אני לא מפקפק לרגע שרק כוונות טובות עומדות מאחורי המסמך הזה. עדיין יש לי השגות על ההנחות שנראה שעומדות בבסיסו של המסמך.

רשימות, שאורי ברוכין אוהב מדי פעם לנפנף בגודל שלו, הוא אתר שאין לו תנאי שימוש בכלל. תנאי השימוש הרלבנטיים לגולש הקורא בבלוגלי, ישרא ואפילו וואלה, נראה שנועדו בעיקר להגן על האתר מפני תביעות על נזק שנגרם לגולש בזמן שגלש באתר. אף אחד מהאתרים האלו לא מנסה לטעון שבעצם הגלישה באתר, הגולש מחויב בצורה כלשהיא כלפי האתר. כמובן שיש גם אתרים כמו YNET שלפי תנאי השימוש שלהם צריכים לתבוע את גוגל כי הם לא רוצים שיטוט של בוטים.

והרי זה חסר טעם לקבוע דרישות שאין ביכולתך לאכוף. אתה יכול לכתוב שיש לך זכות לקבל מידע על הגולש לפי הIP של הגולש, אבל אני מאוד מקווה שאף ISP במדינה לא יהיה מספיק טיפש לתת לך אותו ללא צו של שופט, ושאף שופט לא יהיה מספיק טיפש ולא יבחין שיש פה חוזה אחיד עם תנאים מקפחים ביותר (לפי הבנתי המשפטית המוגבלת ביותר).
ומה הקטע הזה עם הקישור לאתר? אם אני ארצה להתיחס לאתר בתגובה בבלוג אחר, האם בגלל שכבר ביקרתי באתר אני אצטרך להמציא חידודי מילים (במקום לכתוב שמה! אני אכתוב "האתר שאיני יכול להזכיר את שמו") בעוד שאדם שלא ביקר באתר יכול להתיחס לו בשמו המלא בלי להביא קישור? מה ההגיון בכך?

הייתי יכול לקבל את החוזה הזה, אם כל קורא היה צריך להרשם בשביל לקרוא באתר, והחוזה היה מובלט בזמן הרישום. לצערי החוזה המשפטי הזה מוסתר מעין כל, ואדם שמבקר באתר בכלל לא מודע שהוא חשף את עצמו לתביעה פוטנציאלית מטעם שמה!.
אתה כותב מדי פעם על השטויות שכותבים בEULA למיניהן. לEULA הכי נורא יש תכונה אחת שמעמידה אותו מעל החוזה הזה, כל הEULA מחיבים למעשה opt-in. החוזה הזה אין בו opt-in וגם לא opt-out.

אני לא חושב שזה התפקיד של שמה! להלחם בדברים הרעים ברשת ולאכוף דברים כמו איסור קצירת כתובות דואל שמותרים לפי חוק, אבל זה נושא צדדי מבחינתי. הבעיה העיקרית היא שהוא שולל זכויות, והגולש שנשללו ממנו זכויותיו אפילו לא מודע לכך.