דובי: משק נטול אינפלציה הוא משק במיתון. אם המחירים לא עולים זה אומר שאין גידול בצריכה, וזה סימן רע מאוד עבור כלכלה, במיוחד כלכלה קפיטליסטית שחיה על גידול מתמיד בצריכה.

המשפט הזה, מנותק לחלוטין מכל מציאות כלכלית, ובעיקר מופץ כחלק מהפרופוגנדה של אלה שמרוויחים הרבה מאוד כסף מהאינפלציה.
כמו שמרק אמר – מצב שבו "מעודדים צריכה" בכל מחיר, הוא רע מאוד לעולם. הרבה מהחוליים שאנחנו רואים ב"תרבות הצריכה", נובעים בדיוק מהעידוד הממשלתי שניתן לצרוך ולצרוך ולצרוך. דווקא מה שהחברה הקפיטליסטית צריכה הוא לא צריכה – אלא חסכון וצבירת עושר.
ירידת מחירים אתה אומר, ומצטט את האנשים שאוהבים להדפיס כסף, תגרום לאנשים להפסיק לצרוך. אבל זאת כמובן שטות. אנחנו עדים למשל לירידה מתמדת במחירי הטכנולוגיה. מסכי LCD, טלפונים, מחשבים, לפטופים, מסכי פלזמה, כולם יורדים במחיר בצורה מתמדת, עקב השיפור בטכנולוגיה ובאמצעי הייצור. ברור לכל שבעתיד, המחירים יהיו נמוכים עוד יותר. ובכל זאת – אנשים קונים את המוצרים האלה כאילו אין מחר.
אין ספק, מצב שבו לאורך זמן מחירים יורדים, יגרום לאנשים לשאול את עצמם: "האם אני באמת צריך לקנות את זה עכשיו?". התשובה של: "לא, דווקא אפשר לחכות עוד חודש חודשיים" היא תשובה טובה מאוד לכלכלה שלנו – כי היא גורמת לאנשים לקנות את הדברים שהם באמת צריכים.
ירידת מחירים זה דבר נפלא. זה מעיד על התייעלות ביצור – ועל כך שכל אחד ואחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו יותר.
פעם פלאפון היה רק לאנשי עסקים חשובים. היום יש אותו לכל ילד בן 14.

דובי: כמובן, הטענה שלך כאילו אינפלציה משמעה ירידה ריאלית בשכר היא בלתי אפשרית מתמטית, והיא גם לא מסתדרת עם הטענה שלך לגבי ההדפסה של כסף על ידי המדינה: אם לאנשים הייתה אותה כמות בדיוק של כסף כדי לקנות דברים, והמחיר היה עולה, אנשים היו קונים פחות דברים, וכתוצאה מכך המחיר היה יורד חזרה לשיווי המשקל המקורי.

בוא ניקח מקרה פשוט של בית ספר יסודי.
בתוך הכיתה, יש לכל ילד 40 פוגים. כמו כן, נהוג שהחנון בכיתה עושה שיעורי בית עבור כל מי שנותן לו 20 פוגים.
20 פוגים, זה הרבה מאוד כסף בשביל ילד בכיתה. חצי מהחסכונות שלו. ובכל זאת – כשיש הרבה שיעורי בית, יש כאלה שפונים אל החנון.
המחיר של החנון כמובן משתנה, ובתקופות לחץ הוא עולה, בזמן שבתקופות שאין לחץ, הוא יורד.
וזה כמובן מנגנון הגיוני – כי החנון לא יכול לעשות שיעורי בית לכולם. הזמן שלו מוגבל.
יום אחד, המורה נכנסה לכיתה, וצירפה למאגר הכסף הכיתתי עוד 5000 פוגים. אבל היא נתנה את כל הפוגים לדובי. כעת, לדובי יש 5040 פוגים, לחנון יש כמה מאות, ולכל השאר יש רק כמה עשרות.
כעת, מתחילה תקופת לחץ בלימודים. דובי כמובן צריך את החנון שיעשה לו שיעורי בית – וגם לא חסר לו הכסף לעשות זאת.
עד סוף השנה, הוא פשוט נותן לחנון 41 פוגים עבור כל הכנת שיעורי בית. שאר הכיתה כמעט ונמחקת ממעגל הלקוחות. להם אין 41 פוגים – והחנון עובד כמעט בלעדית עבור דובי. אכן, לאורך זמן, זה מצב שיתאזן, בייחוד ככל שהחנון יחליף פוגים בנשיקה מהבנות היפות בכיתה.
אבל עם המורה תגיע מדי חודש, ותתן לדובי 5000 פוגים, הרי שנראה עיוות מתמיד בכלכלה הכיתתית, שמעניקה לדובי כוח לא הוגן על פני חבריו.
יתכן, ומתישהו, ילדי הכיתה יתקוממו ויחליטו שלא סוחרים יותר בפוגים, אלא בפצצים – משהו שהמורה לא יודעת לזייף. אלא שכאן נכנסת המורה עם "החוק להגנת הצרכן", וקובעת – בכיתה שלי, מותר לסחור אך ורק בפוגים. כל מי שלא עושה זאת, יהיה בעונש.

מאחר והאינפלציה – לדבריך – צריכה להיות קבועה – הרי שזה שקול למצב שבו כל חודש דובי מקבל 5000 פוגים ליד. אם אכן היינו מבצעים את האינפלציה בצורה חד פעמית, לאורך זמן, המחירים היו מתעדכנים, והיה נוצר מחדש שיווי משקל. דובי למשל, שהתרגל לסגנון חיים נהנתני, יאלץ לוותר עליו. דנה, חברה של דובי, שהקימה "עסק לצחצוח הנעליים של דובי", תפשוט את הרגל. יוסי, החבר הכי טוב של דובי, שהיה מפוצץ ילדים אחרים במכות תמורת פוגים של דובי, גם היה נקלע לקשיים כלכליים. ליאת, שהייתה מביאה לדובי עוגות שאמא שלה אפתה, הייתה זועקת למורה שהיא צריכה "תכנית חילוץ" ו"התערבות ממשלתית".

האינפלציה מכניסה עיוותים לשוק. תעשיות שלמות קמות רק כדי להנות מהכסף המודפס החדש. אם הכסף החדש קודם כל מגיע לידיים של תעשיות בטחוניות – הרי שיקומו הרבה תעשיות בטחוניות שיהנו מהכסף שהממשלה מדפיסה.
אם הכסף נוצר על ידי הבנקים, כשהם נותנים הלוואות ללא כיסוי, יקומו עסקים סביב התחומים שבהם אפשר לקבל הלוואה (ע"ע בועת נדלן).

כשהשוק מתקן את עצמו, החוויה לא נעימה. עסקים פושטים את הרגל, אנשים מאבדים את העבודה שלהם. למה? כי המקצוע שלהם לא היה אמיתי. בשוק חופשי, לא הייתה להם הצדקה. זה מה שאנחנו מכירים וחווים כמיתון. אבל לא המיתון הוא הבעיה. פשיטות הרגל הללו הן תהליך בריא, והן ינתבו את המשאבים מחדש לתחום שבאמת צריך אותו.
כאן, הסוציאל דמוקרטיה מתערבת במלוא אונה.
"תכנית חילוץ לבנקים", "דמי אבטלה", "סבסוד ממשלתי למפעלים במצוקה", "הלוואות חירום ממשלתיות"(שלעולם אינן מוחזרות) וכמובן, איך לא, "תכנית המרצה כלכלית" שמתבטאת בהורדת שערי ריבית והדפסה מסיבית של כסף – כולם עוזרים להמשיך ולתחזק את הבועה, במקום לאפשר לשוק להסתדר.

יוסי, הבריון של דובי, עוד ימצא את עצמו לומד לשחק כדורגל תמורת פוגים.
דנה, תעזוב את דובי, ותהפוך להיות חברה של החנון
אפרת תמכור את עוגותיה למרבה במחיר בכיתה, ברגע שתפסיק להביא לכיתה את עוגת הקיווי שרק דובי אוהב, ותעבור לעוגות שוקולד – שכולם אוהבים.

אבל כדי שזה יקרה, המורה חייבת לצאת "מניאקית". הפתרון הקל בשבילה יהיה להביא עוד חבילה של 5000 פוגים לדובי. הפתרון הקל בשבילה יהיה לתת גם פוגים ליוסי הבריון, ולאפרת עם העוגות.
אבל זה לא יהיה הפתרון הנכון לכיתה.

לכל ההסבר הזה, אני גם תומך לחלוטין במה שמארק אמר, לגבי איך האינפלציה כמעט ולא מורגשת למעלה, והיא מאוד מאוד מורגשת אצל האנשים החלשים למטה.
בייחוד אצל אלה שהעבודה שלהם לא באמת שווה למעסיק את שכר המינימום, ובתנאים של שוק, הם היו מרוויחים פחות ממנו.
למעסיק אין אינטרס להעלות להם את השכר, והם יצטרכו לחכות בשקט עד לתקופת "לפני בחירות" הבאה, כדי שאיזה סוציאל דמוקרט פתאום יזכר להאבק על משכורת המינימום, כי זה יעזור לו לזכות בקולות בבחירות.

שאלת את עצמך פעם, איך זה שאנחנו, על פי חוק, מבלים 13 שנה במערכת החינוך הממשלתית, בה הממשלה מחליטה עבורנו ועבור ילדינו – מה נלמד, כמה נלמד, ואיך נלמד – ובכל זאת, בין כל השיעורים על טשרניחובסקי, הגדוד העברי, ביאליק, מזמורים לדוד, ומשוואות עם שני נעלמים ממעלה שלישית – אף אחד לא טורח להסביר לנו דברים בסיסיים בכלכלה?
מה זה אינפלציה, מה זה ריבית, מה זה אגרת חוב, מה המשמעות של צ’ק, מה אומר מדד המחירים לצרכן, היצע וביקוש, מנגנון מחירים, למה עדיף להיות בפלוס 1000 שקל בחשבון במקום ב"מינוס", או למה יותר זול להשכיר דירה תוך כדי שאתה חוסך כסף בצד לקניית דירה, מאשר לקנות דירה בהלוואה ולהשכיר אותה מעצמך, תוך כדי תשלומי ריבית לבנקים.
אני גורס שלמדינה יש אינטרס ברור להשאיר אותנו בורים בנושאי כלכלה. ככל שהעם לא מבין – כך אפשר לשלוט בו ולמשול בו בצורה קלה.
שלי יחימוביץ’ לא רוצה שנבין מה זה אינפלציה. אם נדע שאינפלציה נגרמת בגלל סטנלי פישר – היא תאבד את היכולת שלה להאבק מחדש על משכורת המינימום כל תקופת בחירות.
ניצן הורוביץ, "לוחם החופש" הנועז, רוצה להעלות לנו על פי חוק את מחירי הספרים. הוא בטוח שזו הדרך לעזור לסופרים המסכנים והמדוכאים – שהם קהל מצביעים אדוק של מרץ. אז מה אם זה יגרום לכך שמרבית עם ישראל יבחר שלא לקנות ספרים במחירים האלה?
זה יתן לו עוד כמה שנים תירוץ להאבק על "סבסוד ממשלתי לקניית ספרים".