מסעותיו של מרק בשבילי החיים

אני קונה איטי. אני יכול לבצע "סקר שוק" במשך שבוע ואז לשכוח את כל הענין למשך חודשים שבסופם תוך יום אני מחליט לקנות דבר שלא בהכרח חשבתי עליו כשעשיתי את סקר השוק.

מודם סלולרי רציתי מזמן, אבל רק ביום שישי כאשר ישבתי בקופי-בין באבן גבירול ו(שוב) הנתב האלחוטי שם סרב להתניע, ירד לי האסימון שזה יכול להיות נחמד להיות משוחרר מעניני נתבים בבתי קפה ומאחר שהחשיבה על הנושא התבצעה תוך כדי הליכה לסטימצקי בלונדון מיניסטור, לא פלא שסוף סוף שמתי לב לקיומה של חנות הדגל של אורנג' שם. נכנסתי, קשקשתי עם המוכר והוא סיפר לי שתמורת 65 שקלים אני אקבל מודם ו5 ג'יגה לחודש, כאשר כמובן שזה מותנה בהעברת הקו הרגיל. נשמע לי בכלל לא רע, אבל החלטתי לחשוב על הענין עוד קצת ויצאתי לקנות עוד ספר של סקאלזי.

אתמול חזרתי לחנות בשביל לסגור את העסקה. בפעם הראשונה בצהריים לא הייתי בטוח שזו חנות כי זה התנהל הרבה יותר כמו מרכז שירות עם מספרים ותור, אז הלכתי וחזרתי בערב בכדי לגלות שאכן אפילו לאנשי אורנג' כלל לא ברור למה המקום משמש. בין הבחור שמוכר מוצרי חובה לכל חנות דגל כמו אוזניות ב10 שקל שעמד משועמם לחלוטין בפינה, הלקוח העסקי שצעק (והדגים שיש למקום אקוסטיקה נוראית), והלקוחה לשעבר שעשו לה טעות כלשהי והפנו אותה לחנות בשביל שיטפלו בה, אבל איש המכירות סירב (כנראה שבאופן עקרוני בצדק) במשך 10 דקות ועצבן אותה לחלוטין למרות שהיה די ברור לפחות לי שבסוף הוא יעשה בדיוק את מה שהיא בקשה, וכמובן הלקוחה ששאלה את עצמה כל הזמן בקול רם למה היא נגשה לחנות כאשר יכלה לקבל את המוצר עם שליח.

אני עמדתי רגוע כי הייתי אחרי כוס קפה וראיתי את איש המכירות שדיברתי איתו ביום שישי, וסתם תהיתי איך זה שלפני שלושה שבועות נכנסתי לחנות של אי-דיגיטל בכדי לקנות מתנה וחווית הקניה היתה לפחות בשתי רמות מעל מה שחוויתי בחנות של אורנג' – הרי כבר אי אפשר לתרץ את זה ב"אופי ישראלי".

ואז הגיע התור של המספר שלי והפנו אותי דוקא למוכרנית ולה אמרתי שאני מעונין במודם סלולרי והיא אמרה בכיף 89 שקל. הצלחתי להשאר על הרגליים, ובקול רם תוך גלגול עיניים רב משמעות שאלתי כמה זמן עבר מיום שישי שהמחירים קפצו כל כך (או יותר מדויק שנעלמה ההנחה שהובטחה לי). היא הסתובבה לאיש מכירות ושאלה אותו וכאשר תוך 10 שניות היא לא הסתובבה חזרה אלי, החלטתי שלא ממש בא לי לשחק בטלפון שבור ואם בגלל בעיות עם ועדים מוכר מוסמך לא יכול לטפל בי, אז אין לי מה לעשות שם, והלכתי.

היום נכנסתי לחנות של פלאפון באבן גבירול שנמצאת במרחק של פחות מ500 מטר מזו של אורנג'. היו בה שלושה מוכרים ואני, לא היו בה כיסויים לפלאפונים או אנשים שמביאים טלפונים לתיקון, ותוך קצת יותר מחצי שעה יצאתי כמנוי פלאפון עם מודם סלולארי.

כנראה שלסלקום ואורנג' יש באמת מספיק לקוחות ולא מענין אותן לשמור/להוסיף.

הטרנד החדש הוא תגובות דרך פייסבוק, או עם קאפצה בלתי קריאה עם הוראות באנגלית. WTF? נדמה שיש פה בלבול גדול במי צריך להיות מרכזי יותר האתר או חשבון הפייסבוק, והעובדה שבכלל עולה השאלה מצביעה כנראה על איזשהו עיוות תפיסתי שנגרם מעודף ההייפ של הרשתות החברתיות. עקרונות לא אמורים להחליף בגלל עניני נוחות רגעית.

עוד לא החלטתי אם מסעות הצלב שגורביץ עסוק בהם הם חלק מתסביך כלשהו או שבישיבות המערכת של כלכליסט אומרים לו "יוסי, תמשיך לירוק ולהשתין על אפל, גוגל פייסבוק כי זה מביא קוראים" ואיש לא שוהה למחאות שלו, וכל יום הוא קם בבוקר ובמקום לשבח את אפל על ממשק המשתמש החדש שהשיקה הוא נובר בפינות האפלות ביותר של הרשת בכדי למצוא משהוא רע ונורא לכתוב על אפל ויתר החברות.

היום, ולא בפעם הראשונה, כנראה שלא היה לו מרץ והוא פישל ותמצט בצורה לחלוטין לא נכונה סיפור שהוא קישר אליו, לא רק שהתמצוט אינו נכון, הוא די הפוך למאמר המקורי.

מדובר בעובד של חנות של אפל שיום אחד די מזמן נסדקה בה המדרגה (בכניסה?) והביאו מדרגה חלופית. הוא ביקש מהחברה שביצעה את ההחלפה לקחת את המדרגה ונהנה בחיוב. לפני שבוע כחלק ממעבר הדירה שלו הוא החליט שזה מטופש לסחוב איתו שוב את המדרגה והחליט לנסות למכור אותה באיביי. אפל גילתה את הענין והביע חוסר שביעות רצון מאוד גבוהה בפני החברה שעשתה את ההחלפה והסמנכל של אותה חברה יצר קשר עם הבחור ובשיטות של שוט וגזר ניסה לגרום לו להשיב את המדרגה. ואיך גורביץ מסכם את זה?

החברה מעסיקת הילדים ומונעת-שכר-המינימום החביבה על חלק מקוראי הטור הזה הצליחה להציג את עצמה שוב כבריונית חסרת מעצורים. במקרה הזה היה צריך כישרון מיוחד לשם כך, אבל זו אפל. הם חיים שם אחרת.

מעשה שהיה כך היה. ברנש בשם מארק בוסטינר עבד פעם בחנות אפל בניו יורק. לא שיש משהו פסול בזה. יום אחד, אחת ממדרגות הזכוכית הענקיות שבמקום נסדקה. חברת תחזוקה בשם סיל נשלחה להחליף את המדרגה. בוסטינר ביקש מהעובדים לקחת, בעצמו ועל חשבונו, את המדרגה הסדוקה. הם הסכימו, והוא גרר אותה לדירתו.

לפני כמה זמן, לדבריו, הוא החליט שהוא זקוק בדחיפות לכסף נזיל, והחליט למכור את המדרגה הסדוקה באיביי. זה התפרסם, המודעה באיביי צברה פופולריות – ובתוך כמה זמן מצא בוסטינר את עצמו בטלפון עם סמנכ"ל של סיל, שאמר לו שכדאי לו להסיר את המודעה, שאם לא כן אפל תעשה כמיטב יכולתה להביא אותו לדין. אם רק בוסטינר ישתף איתו פעולה, האיש מסיל ישמח להודיע לאפל שבוסטינר לא מהווה בעיה. זה עבר דרך סיל, יש להניח, מכמה סיבות: כדי שעורכי הדין של אפל לא יישמעו כמו קונסיליירי בעצמם, ובגלל שעל סיל, ספקית של אפל, קל יותר לאפל להפעיל לחץ מאשר על אזרח מן השורה.

בוסטינר נבהל – כל אחד היה נבהל – והסיר את המודעה. אחר כך הוא נזכר שבעצם הוא חי במדינה שהיא עדיין חופשית ברובה, שהוא לא עבר על שום חוק, שהמדרגה אינה קניין רוחני ושבעצם כל מבקר בניו יורק יכול לראות כמה עשרות כמוה, ושהאיום של אפל להעמיד אותו לדין בשל גניבת (!) המדרגה הוא מגוחך, כי – להוציא חוקי זכויות יוצרים – בארה"ב עדיין נהוגה ההנחה שאדם חף מפשע עד שיוכח אחרת, והם מוזמנים להוכיח כיצד בדיוק הוא גנב מדרגה ששוקלת עשרות קילוגרמים מחנות אפל.

עיתונות במיטבה – למרות שבוסטינר לא כתב בשום מקום שאפל איימו עליו בצורה ישירה או עקיפה, מאחר שלגורביץ יש יכולת קריאת מחשבות של אנשי אפל הוא יודע שהם הפעילו במכוון את אנשי סיל. גם בתחום המשפטי גורביץ שולט ויודע שאם אפל היתה שולחת מכתב לאיביי וטוענת שמדובר ברכוש גנוב של אפל היו צוחקים עליה.

אז היום גורביץ הצליח להתפרנס בכבוד, כאשר הפך סיפור שהוא בהחלט ביזארי אך כזה שמערב את אפל בצורה שולית ביותר לסיפור על השטניות של אפל שהביאה כותרת בהתאם ובודאי העלתה את מספר הקוראים.

מה שאפילו עוד יותר מענין (כי אותי הטרוליות הבלתי פוסקת של גורביץ עייפה כבר לפני שנים), הוא שבכלכליסט אישרו תגובה האומרת

טור נהדר. ומלעיזים יקרים, לא טוב לכם, תחליפו תחנה ותעזבו אותנו בשקט, במטותא. תודה.

האם צריך להבין מהאישור שלה שכלכליסט מוכן לוותר על קוראים לטובת נגיד הדה מרקר IT?

תגים:

ארכיון