בכפולת עמודים במדור הספורט של ידיעות, אריה מליניאק ואמיר אפרת מנתחים את ההבדלים שבין הכדורגל הישראלי לכדורסל, מתוך מגמה להסביר למה הכדורסל מצליח והכדורגל כושל. כמובן שעצם הרעיון של ההשוואה מופרך לחלוטין, כדורגל אירופאי הוא כנראה ענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם (טוב אולי בייסבול וקריקט עוקפים אותו) בעוד שכדורסל אירופאי פחות פופולארי מהNBA ויתכן שגם מליגת המכללות. ככה זה, הרבה יותר קל להצליח בין השועלים מאשר בין האריות.

מה שצרם לי במיוחד, והביא לכתיבת המאמר הזה, זו ההשוואה בין מאמני הכדוסל למאמני הכדורגל. לטענת הכותבים, בעוד שמאמני הכדורסל הישראלים (בלאט, דרוקר, גרשון) זוכים בתארים בליגות האירופאיות מאמני הכדורגל בקושי מגיעים לאמן בקפריסין (עם רמז עבה לכיוון קלינגר). זו טענה מוזרה בשתי רמות, הראשונה היא שמאמן ישראלי (יצחק שום) לא רק שאימן ביוון, אחת הליגות הכירות של אירופה, אלא גם זכה באליפות, ולאברהם גרנט אולי יש רק תפקיד זוטר בצוות האימון של צ'לסי, אחת הקבוצות הטובות בעולם, אבל מי מאמן הכדורסל הישראלי שהריח אי פעם את הספסלים של הNBA?.

ברמה האחרת בה הטיעון על נחיתות האימון בכדורגל כושל, היא הפרספקטיבה ההיסטורית. ישראל משתתפת בטורנירי הכדורסל האירופאים יותר מ50 שנה ורק לפני כ10 שנים המאמנים הישראלים התחילו לאמן באירופה (רלף קליין אימן את הנבחרת הגרמנית והעלה אותה מדרגה, ומולי קצורין אימן את ורוצלב הפולנית וזכה עימה באליפויות) ורק ב4 שנים האחרונות יש נהירה של מאמנים ישראלים לאירופה. לשם השוואה הכדורגל הישראלי משתתף רק 15 שנה במפעלים האירופאיים וכאמור כבר מאמן ישראלי הוא אלוף מדינה אירופאית.

חלק אחר במאמר מוקדש כמובן למוסר האימונים הלקוי של הכדורגלן הישראלי. לי כמובן אין שום מידע פנימי על מי מתאמן יותר ברצינות, הכדורגלן או הכדורסלן ואני יכול להעזר רק במבחן התוצאה. אף כדורסלן ישראלי לא שיחק בקבוצת צמרת אירופאית פרט לדיוויד בלוטנטל. היו לכדורסלנים גיחות אירופאיות אך רובם חזרו אחרי עונה אחת לארץ עם זנב מקופל בין הרגליים. על השתתפות בNBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם, הכדורסלן הישראלי חושב רק בזמן עונת המלפפונים בקיץ כאשר העיתונאים מחפשים אייטמים מתחת לאדמה. לעומת זאת אבי כהן ורוני רוזנטל זכו באליפות אנגליה עם ליברפול עוד בשנות השמונים ואלי אוחנה זכה עם מכלן הבלגית בגביע אופ"א . היום טל בן חיים ויוסי בניון נמצאים בהרכב השני, אם לא הראשון, של ליברפול וצ'לסי מהמועמדות המובילות לזכיה באליפות אנגליה וליגת האלופות, ודודו אווט משחק כבר שנים בצורה קבועה בליגה הספרדית, ליגת הכדורגל הטובה בעולם.

(נכתב על ידי אדם המעדיף לצפות בכדורסל על פני כדורגל בכל יום וכל רגע נתון, פרט למשחקי ליגת האלופות)

נפתח בגילוי נאות – בערך בדקה השלושים של המשחק החלטתי שאין לו ערך ספורטיבי של ממש וביתר 60 הדקות הסתפקתי בזיפזופים אקראיים. ובכל זאת, למרות שהעליונות האנגלית לא עמדה לרגע בספק, אני מצטרף ליובל בהבעת התמיהה על ההשתלחות של תקשורת הספורט במאמן+נבחרת. למעשה מי שעשה את הטעות וקרא את מדור הספורט של וואלה היה יודע שההשתלחות החלה עוד לפני המשחק.

ומי שלא מאשים את המאמן מאשים את אורח החיים של השחקנים (1 ו 2). אפשר לחשוב ששחקני מקדוניה שנוצחו על ידי ישראל וסימו בתיקו באנגליה מנהלים אורח חיים ספורטיבי טוב יותר, או שאם שחקני רוסיה מנהלים אורח חיים כזה, זה עזר להם ליותר מתיקו נגד ישראל. בסופו של דבר אלו פחות או יותר אותם השחקנים שהוציאו שתי תוצאות תיקו מנבחרות שהיו עדיפות על הנייר כמו צרפת שוויץ ואירלנד ומתמודדים בצורה שקולה מול רוסיה וקרואטיה, האם אי אפשר לשפוט את היכולת שלהם בצורה אוביקטיבית לאורך זמן ולא רק ביום נתון מול יריבה מסוימת מאוד?

בסופו של דבר באירופה יש את איטליה, אנגליה, הולנד, צרפת, ספרד, גרמניה וצ'כיה כמעצמות כדורגל ברמת הנבחרות וכל היתר לא יציבות במיוחד, דבר שמשאיר בערך 6 מקומות ביורו לנבחרות שמסוגלות להתעלות זמנית או שפשוט יש להן מעט מזל. האם נבחרת ישראל כל כך רעה שזה יהיה עוול אם היא תעלה ליורו? לדעתי לא, ומי שחושב שרוסיה למשל יותר טובה, מוזמן לראות את השידור החוזר של המשחק שלהם מול מקדוניה.

 הפסד של 3-0 בכדורגל הוא לא תוצאה נדירה במיוחד, בטח ובטח כאשר מדובר בשתי קבוצות שעל הנייר יש פער איכותי גדול ביניהן. 3-0 מכל בחינה פרקטית לא שונה בכלום מ 1-0 וקבוצות יותר גדולות מנבחרת ישראל כבר הפסידו בהפרשים גדולים יותר בלי שתיווצר המולה היסטרית מסביבן. ובכלל מבט על הטבלה של הבית הישראלי מגלה שישראל שהתחילה את הטורניר בדירוג האיכות הרביעי, תסיים אותו לפחות במקום הרביעי, ועדיין יש לה סיכויים תיאורטיים להעפיל ליורו וסיכויים לא רעים לסיים במקום השלישי (רוסיה מפסידה פעמיים לאנגליה ובישראל) ואולי אפילו לעלות לדרגת האיכות השלישית באירופה, אז על מה בדיוק התלונות הקולניות?

לפני שהתחלתי לכתוב קראתי את מה שכתבתי על המשחק אנגליה ישראל ברמת גן, ונראה לי שבהבדלי שמות, 95% מהדברים שכתבתי שם נכונים גם למשחק של אתמול. במקום בניון ובאדיר אז, אתמול קטן וטל היו חלשים בצורה מדהימה, במקום בלילי המבולבל היה את יצחקי שסבל מנחיתות פיזית, וזיו לא תפקד מול רייט-פיליפס. גם קשטן לא תפקד, למרות שלזכותו יאמר שמאחר שאין לנבחרת התקפה סבירה יש לה גם מעט מאוד מה למכור ברמות האלו.

מה שהמשחק הזה הבליט באופן יחודי הוא את העובדה שבנאדו וגרשון נמצאים מעבר לשיא שלהם. היכולת שלהם אולי עדיין תספיק לביתר לזכות באליפות, אבל היא כבר לא מספיקה לרמות האירופאיות הגבוהות.

רונן דורפן מציע להעביר שאלות של קוראים לגלעד בלום (אחד משחקני הטניס המובילים בישראל בעבר הלא רחוק מדי) שבשאיפה יענה עליהן, כל הפרטים פה.