בים המלל שמלווה את הפעולה בעזה נדמה לי שאיש לא מדגיש את הבעיה האמיתית של רצועת עזה. הבעיה היא שרצועת עזה היא אחד השטחים המאוכלסים הצפופים ביותר וכאילו לא די בכך גם ריבוי האוכלוסיה בעזה הוא מהגבוהים בעולם. לעומת זאת אין בעזה משאבים פיזיים ששווה לדבר עליהם, ולהבדיל ממקומות "עצמאיים" מאוכלסים בצפיפות אחרים כמו הונג-קונג וסינגפור, אין לה שום חשיבות גיאו-פוליטית.
במצב הזה לא קשה לראות למה עזה היא אחד המקומות העניים ביותר בעולם דבר שמוליך בסופו של דבר באופן די טבעי לנסיונות אלימים לשנות את המצב. ההתמקדות ב"מוטיבציה" המוצהרת של אותה אלימות היא לדעתי טעות כי האלימות נובעת מתוך חוסר היכולת לנהל חיים אנושיים סבירים בתנאים האלו של צפיפות ועוני וכל האידאולוגיות של לאומנות, דת, שיטה כלכלית, פוליטיקה, מאבק בין חמולות וכו' הן בעצם רק הצדקות לאלימות ולא הסיבה.
המצב הזה לא נוצר מעצמו והוא תוצאה של הנדסה חברתית תחת חסות האו"ם דרך ארגון הטיפול בפליטים הפלשתינאים אונר"א. הארגון הזה, במקום לדאוג לפיתרון סופי לפליטים, כאשר נהיה ברור שהם לא יחזו לבתיהם, המשיך לשמש בתור מעין מכונת הנשמה שמונעת מהחולה למות אבל אינה פיתרון מספיק טוב בשביל לאפשר לו לחיות. 60 שנה שהארגון דואג לדאוג שפלשתינאים לא ימותו מרעב ולא נותן למעשה לאוכלוסיה להתאים את עצמה ליכולות הפיזיות בסביבתה. יתר על כן עד היום יש מדיניות מוככונת של אפליה כנגד הפליטים הפלשתינאים בארצות הערביות שמשאירה אותם בתוך מחנות הפליטים וכאזרחים מסוג ב (במקרה הטוב) במדינות כמו לבנון וסוריה.
עד 67 גם מצרים הגבילה את אוכלוסית הפליטים לרצועת עזה, וכאשר ישראל כבשה את הרצועה גם היא לא אפשרה לתושבים להגר לישראל. עובדתית, למרות שבאופן תיאורטי יכלו העזתים להגר לירדן ודרכה למדינות המפרץ כנראה שלא הרבה יחסית עשו זאת . לי אין מושג האם זה היה הרגל של דור שכבר נולד בעזה, של אנשים שעדיין קיוו לחזור לבתים שלהם בישראל, או השיפור במצב הכלכלי כאשר העזתים החלו לצאת לעבודה בישראל.
כאשר ב1994 בעקבות הסכמי אוסלו עברה האוכלוסיה לשילטון פלשתינאי החלו להווצר גבולות בין עזה לבין ישראל שהמעבר בהם נהיה קשה יותר ויותר ככל שעבר הזמן ולא נראה שישראל והפלשתינאים יכולים להגיע להסדר סופי. מאחר שבתחילה הגבול עם מצרים היה בשליטת ישראל ולא "פתוח" מספיק בשביל לאפשר לעזתים לחפש פרנסה במצרים, ולאחר מכן (אחרי ההתנתקות ב2005) המצרים הראו שהם לא ממש מעונינים לאפשר זאת, העוני ברצועה גדל (באופן שעשוי להראות מעט פרדוקסלי, אני מניח שההתנחלויות ספקו מקור פרנסה ישיר ועקיף חשוב לחלק מתושבי עזה, לפחות לפני עידן התיאלנדים).
היום, אחרי 60 שנה של הנדסה חברתית, כלל לא מפתיע שעזה היא סיר לחץ מבעבע ואנשים שחושבים שיש להם פיתרון "סופי" לאלימות המובנית בעזה שניתן לסכם בפסקה אחת, בין אם הוא מבצע צבאי, שינוי פוליטי, או סוג כלשהו של פרויקט כלכלי, מנותקים לחלוטין מהמציאות.
רצועת עזה פשוט לא יכולה להתקיים בתור מעין מדינה עצמאית, עם כמות האוכלוסיה הנוכחית שלה ברמת הטכנולוגיה האנושית הנוכחית, בלי לקבל תמיכה ישירה או לפחות גישה לשוק העבודה במצרים וישראל. בעיקרון הפיתרון הטוב ביותר למצוקה ברצועת עזה היא אינטגרציה לתוך אחת מהמדינות האלו, אבל מאחר שהעזתים רוצים להיות מצד אחד עצמאים ומצד שני הם הצליחו להשניא את עצמם על שתי המדינות זה ודאי שאינו פיתרון סביר בטווח הזמן הקרוב. המסקנה העצובה היא שעד שהציבור ברצועה לא יבין שעצמאות לא תוביל אותו לשום מקום שבו כדאי להיות, ותעבור תקופה של בנית אימון מחדש, נגזר על כולנו לחיות עם אלימות שיוצאת מרצועת עזה.